בואו נכיר מבפנים…
אני ממש אוהבת את התקופה הזאת.
יש בה ריח של התחלה. של התחדשות. של צמיחה.
הילדים חוזרים עם רשימות ציוד, ערימות של ספרים מונחות על השולחן, גליל של עטיפות שקופות מתגלגל מצד לצד, ומדבקות עם שמות מפוזרות בכל הבית.
כל שנה מחדש אני מבטיחה לעצמי שהפעם אסיים הכול מוקדם. וכל שנה, איכשהו, אני מוצאת את עצמי עד הרגע האחרון משלימה קניות, עוטפת ספרים ומנסה להדביק את הקצב.
ישבתי לעטוף ספרים, אחד אחרי השני. הגדולים לידי, כל אחד עסוק בציוד שלו, והקטן… כמו תמיד, הסתובב בינינו. סקרן. רוצה להיות חלק.
ואז פתאום נהיה שקט.
אתן מכירות את השקט הזה?
הרמתי את הראש וחיפשתי אותו. הוא ישב על הרצפה, מחייך לעצמו,
ביד שלו הייתה חתיכת ניילון קטנה מהעטיפות. לידה היה מונח מכסה של טוש שאף אחד לא שם לב שנפל.
ברוך ה', שום דבר לא קרה.
תודה לד'! מה כן קרה לך בערב הזה?
כאחת שמאוד מחוברת לילדים שלי ולשובבות שלהן, החלטתי לעקוב אחרי הסכנה שהייתה אצלי בבית באותו יום על ידי מבט של ילד בן שנתיים.
פתאום ראיתי את הבית דרך העיניים שלו.
על השולחן – מספריים, לידם – שדכן פתוח, סיכות מהדק שהתפזרו, שקיות ניילון, גלילי עטיפות., כוס קפה מזכוכית שהתקררה, מדבקות קטנות, מכסים של טושים.
כל הדברים האלו לא היו שם אתמול.
הם באו יחד עם ההתרגשות של תחילת שנה
ואז הבנתי שאנחנו משקיעים כל כך הרבה מחשבה בלהכין את הילדים לשנה החדשה… אבל כמעט לא חושבים איך נראית פתאום הסביבה שבה הם מסתובבים.
דווקא בימים האלו הבית משתנה.
מה שנראה לנו כמו ערב רגיל של התארגנות, נראה לילד קטן כמו מגרש משחקים חדש.
בואו נדבר על זה הפעם.
לא מתוך פחד.
מתוך הסתכלות.
כי רוב תאונות הבית לא מתחילות מאירוע חריג.
הן מתחילות מהשגרה.
מהרגעים שבהם הכול נראה לנו רגיל.
ספרי לי, איפה זה פגש אותך?
"זה היה ערב לפני פתיחת שנת הלימודים," היא מספרת. "כל הבית היה מלא ספרים, עטיפות ומחברות. כל אחד היה עסוק במשהו אחר. הייתי בטוחה שהכול בשליטה."
ומה קרה?
"קמתי להביא עוד גליל עטיפות וסיכות למהדק שנגמרו. זה לקח אולי חצי דקה. כשחזרתי ראיתי את הקטן בתוך שקית הניילון של הספרים. הוא כבר הכניס את הראש פנימה והתחיל לשחק בה. ברוך ה' הגעתי בזמן. שום דבר לא קרה. אבל אני… פשוט עמדתי שם, המומה."
אם לא קרה כלום, אז ממה כל כך נבהלת?
"לא רק מהשקית. הבנתי שלא השקית היא הסיפור. הסיפור הוא שכל הבית השתנה ואף אחד לא שם לב. פתאום היו על השולחן מספריים, על הרצפה מכסים קטנים, ליד הספה שקיות, במטבח כוס שתייה חמה. כל דבר בפני עצמו נראה תמים, אבל ביחד זו מציאות אחרת לגמרי."
התאונות הגדולות לפעמים מתחילות ממכסה קטן של טוש, משקית שנשארה על הרצפה, או מכוס תה חמה שמונחת ליד ערימת הספרים."
וואו, את אדירה! תגידי, השתנה אצלך משהו מאז?
"מאוד. אני לא חיה בפחד, ולא מנסה לעטוף את הילדים בצמר גפן. אבל אני מסתכלת אחרת על הבית. במיוחד בתקופות של עומס ושינויים. אני משתדלת לעצור לכמה דקות, לעבור בין החדרים, לראות מה השתנה. ובעיקר, החלטתי שאני לא רוצה רק לקוות שלא יקרה כלום. אני רוצה לדעת שאם חס וחלילה כן יקרה משהו – אדע להגיב נכון. בעיניי, זו חלק מהאחריות שלנו כהורים. לא רק להכין את הילדים לשנה החדשה, אלא גם להכין את עצמנו לתחילת שנה"
מה באמת עושים אם תינוק מכניס חתיכת ניילון לפה?
זו בדיוק השאלה ששאלתי אחרי שנרגעתי.
מסתבר שהתגובה הראשונה היא לא להיכנס לפאניקה. אם רואים את חתיכת הניילון בפה והיא נגישה, אפשר להוציא אותה בעדינות להיזהר לא לדחוף אותה עמוק יותר.
אם הילד משתעל או בוכה – חשוב לאפשר לו להשתעל, כי זו הדרך הטבעית של הגוף לפנות את החסימה.
אבל אם הוא מתקשה לנשום, אינו מצליח להשתעל או להשמיע קול, או שצבע פניו מתחיל להשתנות – מדובר במצב חירום המחייב הזעקת עזרה מיידית וביצוע פעולות עזרה ראשונה המתאימות לגילו של הילד, עד להגעת צוותי הרפואה."
בואו נכיר מבפנים… אני ממש אוהבת את התקופה הזאת. יש בה ריח של התחלה. של
