"גם אני, כמו כל הנשים שיושבות כאן, ציפיתי לחנוכה מלא אור וחוויה משפחתית. בחלום השחור ביותר לא דמיינתי אותו מדמם, מלא דמעות וכאב".

תהילה, אישה גבוהה וזקופה, שפשפה את עיניה. מתקשה להיזכר. "זה קרה בנר האחרון. הילדים נתנו ידיים זה לזה, רקדו סביב החנוכיה באושר. ליווינו את התמונה המשפחתית במחיאות כפיים, לא שמים לב לריקוד שהפך לקפיצות נלהבות קצת יותר מדי. רגע אחר כך התהפכה החנוכיה הגבוהה. השמן הרותח שניתז מהבזיכים פגע בלאהל'ה בת השלוש שלא הספיקה להתרחק".

שתקתי. ידעתי היטב כמה מסוכנים עלולים להיות ימי כסלו. קולות מהשטח דיווחו בשנה שעברה על עליה של עשרים וחמשה אחוזים במקרי הכוויות המדווחים.

"בעלי הרחיק את הילדים האחרים, ואני, מבולבלת וחרדה, הרמתי את הילדה הצורחת ורצתי איתה ברגליים רועדות אל חדר האמבטיה. ענן שחור ירד על מוחי, כיסה כל בדל הגיון. פעלתי באינסטינקט של אמא הלומה: הכנסתי את הילדה לאמבטיה, פתחתי את הטוש והזרמתי בעוצמה מים על גופה הקטן. היא צווחה וצעקה מכאב, קור ובהלה, אבל אני לא הפסקתי. מן הסלון שמעתי את קולותיהם המתוקים של ילדי מתחננים לשלום אחותם, הצטרפתי אליהם בלי מילים. כוחות ההצלה שהגיעו נטלו את לאהל'ה מתוך ידי ופינו אותה לבית החולים. רק אחרי כמה ימים, כשלאהל'ה הרגישה טוב יותר, הסבירה לי אחת האחיות בבית החולים שנס החנוכה שלנו היה כפול ומכופל".

"בגלל הטוש?" הבנתי מיד.

"בגלל הטוש". הקול של תהילה רעד בקצוות. "זרם המים עלול לגרום לנזק משמעותי. הוא מקלף את הפצעים הפתוחים ויכול להגדיל את הנזק".

רחש עבר במעגל היושבות. "באמת?"  עלו קולות מכל עבר. "היינו בטוחות שזרם מים זו העזרה הראשונה המומלצת! מה כן צריך לעשות?"

קדימה, פעל!

בשלב ראשון נשרה את מקום הכוויה במים למשך עשרים דקות לפחות.

לאחר ייבוש המים נמשח את המקום במשחה מתאימה.

במקביל נתייעץ עם אנשי רפואה ונציגים מוסמכים לגבי הטיפול בכוויה:

לעיתים דרגת הכוויה או שטחה מחייבים פינוי לבית החולים, ובפעמים אחרות ניתן להסתפק בטיפול בקהילה.

מה לא עושים?

לא נרטיב את הכוויה בזרם מים היכול להחמיר את הנזק.

לא נניח קרח על אזור הכוויה. הקרח עלול לגרום להלם רציני לאזור הפגוע, להביא לחוסר כניסת חמצן ונזק משמעותי.

חשוב לזכור!

כשהכוויה נמצאת בשטח רגיש כמו החזה וקנה הנשימה, או כשרואים סימני מצוקה שמסכנים חיים כמו קשיי נשימה-  יש להזמין אמבולנס באופן מיידי.