"עליתי לבית הכנסת, כמדי שנה" מתארת רחלי – בוגרת הקורס. יש לי מקום קבוע, אנשים מכירים אותי . אנחנו נפגשות שם כל שנה בחגים.
הפעם, המתפללות הנוספות מכירות אשתי כחובשת, ועברה שם אמירה כזו
שלא נצטרך השנה לצעוק 'הצלה' בקול… הפעם מספיק ללחוש. כבר לא נצטרך את עזרת הגברים….
היי, תזהרי בלשונך, אף פעם לא אמרו לך?
את יודעת , צחקנו. אבל הפעם הרגשנו גם…
מה קרה?
באחד המושבים שלפני יושבת אישה אפילפטית. בד"כ היא מאוזנת ולא קורה כלום.
עכשיו, בחג תוך כדי תפילה ודמעות. האוירה המרוממת ותחושת ההתעלות, אנחנו רואות אותה מתנדנדת בצורה מוזרה.
עדיין לא שמו לב, רק חדי עין ובעלי הבנה בתחום.
מיהרתי לסיים את תפילת השמו"ע כדי לתת לה סיוע לפני שחלילה תיפול,
לא הספקתי
ו – – – מה???
"היא נפלה, בחבטה אדירה. הספסלים בבית הכנסת צמודים והמעבר צר. שלולית דם נראתה וצווחות של המתפללות, הייתה סכנה כפולה, – נהירה של כולן החוצה, מה שיוצר צוואר בקבוק
המולה – מה שגורם לחרדה,
ואישה אחת, מסכנה שבסך הכל צריכה טיפול.
מה עשית?
"הבנתי, שכרגע, אני החובשת היחידה, וכדי שלא נצטרך להפריע לגברים בתפילה, אני חייבת לקחת את המושכות לידיים. חלפה בי מחשבה ש- אולי, חבל שאין לי תג. זה היה מפחית חרדה אצל המתפללות האחרות. – (שלחתי כבר בקשה ליחידה בשטח לביצוע הרעיון הזה:)
אמרתי בקול מספיק ברור, – אני חובשת!
דבר ראשון, נהיה שקט.
ברגע הזה- התחלתי להריץ תפקידים, כל מי שעמדה לידי – קיבלה תפקיד.
לטפל, הבנתי. תפקידים? למה???
ראינו בחוש בלימודים, וגם אחר כך בחיים עצמם. כבן אדם בפאניקה, הוא רק מזיק, כשהוא עסוק הפאניקה שלו מתבטאת בעשייה יעילה.
ולכן – חילקתי תפקידים בקצב. תוך כדי טיפול באפילפטית.
ומה היה בסוף?
ב"ה היא התאוששה, התרוממה, בגלל החבטה העזה בספסלי בית הכנסת גם נפתח לה הראש, היא עברה חישה רצינית והופנתה למיון להמשך טיפול.
אז מה באמת חשוב לדעת?
הדבר הראשון והכי חשוב- להרגיע.
האמת? להירגע ולהרגיע.
במקרה אפילפטי – אנחנו לא נוגעים במטופל, אנחנו כן מוודאים שהסביבה שלו מוגנת
שלא יקבל חבטות במהלך הפרכוס.
חשוב לשים לב – אם הפרכוס נמשך יותר מידי זמן
או הוא מוזר ושונה מהפרכוסים הרגילים שלו
מפנים אותו מיידית למיון.
"עליתי לבית הכנסת, כמדי שנה" מתארת רחלי – בוגרת הקורס. יש לי מקום קבוע, אנשים
